אוסי הורביץ

ילדות בקיבוץ נתפסת לרוב כאידיאלית, אך עבורי היא הייתה חברה סגורה שבה חוויתי חרם ממושך. כשאין לאן לברוח בחוץ, צוללים פנימה. ללא מילים מקצועיות או הגדרות, בניתי בתוכי כבר כילדה את אי החוסן הראשון שלי – מרחב פנימי שקט שהיה עבורי אוויר לנשימה בתוך הסערה. השנים חלפו. הפכתי למורה, לאחר מכן לאימא, אבל הזיכרונות, התחושות והמשקעים המשיכו ללוות אותי. תהיתי האם החוויה הזו תנהל אותי לנצח, או שיש דרך אחרת. התשובה הגיעה כשהתחלתי לאמן. בקליניקה גיליתי אמת פשוטה ועמוקה: כולנו, ללא יוצא מן הכלל, מופעלים ומנוהלים על ידי הילד או הילדה שהיינו. ראיתי אנשים מבוגרים, מצליחים וחזקים, שחוזרים ברגע אחד לדפוסים של הילד הפגוע מילדותם. לצד זה, ראיתי גם את אלו שלמדו לחבק את הילד הזה, להניח למשקעי העבר – ולפרוץ קדימה. כיום, כמאמנת וכמרצה, השליחות שלי היא להביא את התובנה הזו אל הבמה. אני מאמינה שחוסן הוא לא תכונה שנולדים איתה – הוא שריר שניתן לאמן, והוא מתחיל בנכונות שלנו להסתכל לסיפור העבר בעיניים, להבין אותו, ולבחור מחדש.