Femi Reut Ben Ze'ev

יש רגע אחד במשא ומתן שאני מחכה לו, רגע שלא סיפרתי עליו לאף אחד. זה הרגע שבו האדם שמולי, שהגיע דרוך ומוכן לקרב, נושם פתאום אחרת. הכתפיים משתחררות, הקול יורד ולרגע אחד אנחנו נושמים ביחד. אני אוהבת את הרגע הזה אפילו יותר מהחתימה עצמה, כי בו אני יודעת שקרה משהו מהותי: מישהו הרשה לעצמו להפסיק להתגונן ולהפסיק לתקוף. הרגע הזה מקיים את ההבנה הכי עמוקה שלי על אנשים. מאחורי כל עמדה נחרצת וכל סכום שנאבקים עליו עומד צורך אנושי בסיסי: לקבל הכרה, להישמע, להרגיש בטוח. כל עוד מתעקשים לדבר רק על מספרים, נשארים תקועים באותה תבנית עייפה של שני צדדים, שמושכים את החבל לכיוונים מנוגדים. אבל ברגע שאני מפנה מקום ומקשיבה גם למה שלא נאמר, התבנית נשברת ונפתח מרחב שלם של פתרונות, שקודם אף אחד לא ראה. זה החלק הכי יקר לי בעבודה. היכולת ליצור בתוך חדר מתוח רגע אחד בטוח, כזה שאפשר להשיל בו את ההגנות ולומר מה באמת חשוב. גיליתי שדווקא מהרגע הזה צומחות ההסכמות הטובות ביותר. כי כשאנשים מרגישים שרואים אותם ושומרים על מה שמהותי עבורם, הם מוכנים להסכים על דברים שרגע קודם לכן נראו בלתי אפשריים. זו הגישה שאני מביאה לכל שולחן ולכל הרצאה. בעיניי משא ומתן הוא לא מלחמה שבה צד אחד מנצח את השני, אלא משחק משותף, שבסופו כולם מרוויחים. לפני כל מפגש יש בחירה: אפשר להתבצר מאחורי חומה ולחשוב רק על מה שצריך למנוע וממה להתגונן, ואפשר לבנות גשר אל הצד השני ולחפש את מה שאפשר ליצור ולבנות ביחד. אני בוחרת בבניית גשרים כל פעם מחדש, כי נוכחתי שוב ושוב שרק בנייה של גשר מובילה להסכמות שמחזיקות מעמד הרבה אחרי שהדיו התייבש. הסכמות ששני הצדדים שומרים עליהן לא מתוך כורח, אלא כי הן באמת טובות להם.